<h1>ספר התרומות שער ל"ו חלק ג'</h1>
<h2>דף כט.</h2>
ויש לברר על אי זה ענין צריך שיאמר דבריו שיקרא בריא, כי נראה שאם אמר שאמר לו אביו שיש לו בידו מנה והוא השיבו אין לו בידי אלא חמשים אין נשבעין על טענתו, דמשיב אבדה הוא. ולא מיבעיא שבועת התורה דאין נשבעין, אלא אפילו הסת אין נשבעין, כדתנן [שבועות מ"ב ע"א] מנה לאבא בידך, אין לי בידי אלא חמשים פטור מפני שהוא כמשיב אבדה. ואוקימנא [שם ע"ב] בדלא אמר בריא לי. וכן פסק ה"ר משה ז"ל [טוען פ"א ה"ז] שהאומר אמר לי אבא שיש לו אצלך מנה, או צוה לי בפני עדים שיש לו אצלך מנה, והנתבע אומר אין לך בידי כלום, הרי זה פטור אף משבועת הסת. גם כתב [טוען פ"ד ה"ה] שהאומר אמר לי אבא שיש לו אצלך מנה והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים הרי זה משיב אבדה ופטור. אבל יורש שטען יודע אני בודאי שיש מנה לאבא בידך או ביד אביך, והוא משיבו אין לך בידי או ביד אבי אלא חמשים הרי זה מודה מקצת וישבע, ע"כ. וכתוב בהגהות, א"א בזה איני מודה לו, שכגון זה טענת בריא הוא, ועל זו אמר ר' אליעזר בן יעקב פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, שהעמידו אותה בטענת עצמו, והוא שאמר כך צוה לי אבי, שאם אמר בריא שאני יודע, על זה אמרו בגמרא [שבועות מ"ז ע"א] מה לי הוא מה לי אבוה, ואפילו לרבנן, ע"כ. גם הרב הזה כתב בפרק הנזקין [גיטין כ"ה ע"א בדפי הרי"ף] על מימרא דר' יצחק דשני כיסין, ותפס הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל ואמר שלא נראו לו דבריו כשפסק כר' אליעזר, ומפרש דההיא מימרא דתאני [ר'] אמי לאו ראיה היא, דאפילו לרבנן אתיא, וכי קאמר מה לי הוא מה לי אבוה, דכשם שחייב שבועה האב כך הבן נשבע, לאו בשבא בכח צואת אביו מיירי אלא בבן שאמר אני הייתי עומד בשעת מיתת אבי ושמעתי שהודית לו מנה והלוה אומר לא הודיתי לו אלא חמשים, כגון זה ודאי נשבע אפילו לרבנן, ועל זה אמר מה לי הוא מה לי אבוה. ובסוף דבריו כתב הא דאוקימנא בשמעתין לפלוגתיהו דר' אליעזר ורבנן בבריא בשטוען הבן בכח צואת אביו קא מיירי, ואף זה נקרא בריא לדעת ר' אליעזר ונשבע. והביא ראיה מן הירושלמי [גיטין פ"ה ה"ג] תמן תנינן מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים פטור, מפני שהוא כמשיב אבדה, אמר ר' אלעזר תקנה תקינו בה כדרך שתקנו במציאה. אמר ר' בא מתניתא בשאמר לו שני שורים מצאת לי וזה אומר לא מצאתי אלא אחד, אבל אם אמר לו שני שוורים מצאתי לך והחזרתים לך והוא אומר לא החזרת לי אלא אחד, לא בזה תקנו. ר' פדת בשם ר' יוחנן בזה תקנו אבל בראשונה דבר תורה כהדא דתאני יכול אם אמר שני שוורים מצאת לי והוא אומר לא מצאתי אלא אחד יהא חייב, ת"ל או מצא אבדה וכחש בה פרט לזה שלא כחש [פי'] משום דמנתחי מהדדי, אבל אם אמר עומד הייתי בראש ההר וראיתיך מושך שני שוורים והלה אומר לא משכתי אלא אחד, לא בדא תקנו, ודכותה עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענך מנה והודית לו, והוא אומר לא הודיתי אלא חמשים, לא בזה תקנו. שמעינן מיהא דר' יוחנן פליג אדר' יצחק ואין הלכה כר' יצחק ואין הלכה כר' אליעזר בן יעקב. והרבה האריך בזה. ובסוף דבריו כתב שאע"פ שאין ראיה מכאן לא לסייע ולא לדחות, יש הוכחה בדבר מדקאמר דכותה עומד וכו', ולא בזה תקנו, ולא קאמר כך אמר לי אבא שטענך מנה והודית לו, ש"מ דכי האי גונא תקנה היא ואינו נשבע, וש"מ לא סבירא לן כר' אליעזר בן יעקב, הילכך סוגיין כרבנן, ע"כ. נמצאת למד שהוא מפרש לא בזה תקנו דקאמר בירושלמי, כלומר אין כאן תקנה שזה בריא הוא, אבל אמר לי אבא שטענך מנה [והודית לו] בכי האי גונא נתקנה תקנה דמשיב אבדה ואינו נשבע לדעת רבנן, אבל לר' אליעזר הרי זה נשבע. מכל מקום אין עלינו מדבריו, שהרי פסק כרבנן דפטרי ליה משבועה. גם שיש להשיב על דברי הרב ז"ל, אם איתה דבהא פליגי ר' אליעזר ורבנן אי קרינן בריא בן הבא בכח צואת אביו, למה ליה למימר דבדרבה קא מיפלגי, נימא דבהא פליגי. ותו היכי סתמי סתומי לעקר פלוגתיהו ולא פירש באי זה בריא פליגי, וכיון דאוקמה לפלוגתיהו בבריא לא מתוקמא אלא כגון דאמר עומד הייתי על אבי בשעת מיתתו ושמעתי שהיה תובעך מנה והודית לו חמשים, או שאמר בפני הלוה לך מנה, אבל הבא בטענת צואת אביו אין לך משיב אבדה גדול מזה, דכל שיבא מחמת דברי אחרים שמא הוא אצלו. והכי מוכח בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ה ע"א] דקתני זה אחי אינו נאמן ויטול עמו בחלקו. ואוקימנא כגון דקא אמרי אחין אין אנו יודעין. ואמרינן עלה שמעת מינה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור. ואסיקנא לעולם חייב, ושאני הכא דכמנה לאחר בידך דאמי. ש"מ דלא מצי טעין בריא אפומא דאחא דקאמר ליה אנא אחיה, הילכך לא מיקרי בריא עד דאמר קמאי דידי אודית לי או אזפת מיניה. גם בספר הזכות תמצא כתוב מה שהשיב על ראיותיו ועל הפסק שלו, ודוק ותשכח.
וזה מה שהשיב ה"ר אברהם בר' יצחק ז"ל יורנו מורנו הא דאמרינן הטוען את חבירו טענת שמא אינו יכול להשביעו אפילו הסת, כמו שפירש ר"ח ז"ל גבי ראה את הסלע [ב"מ כ"ו ע"א] שנפל משנים חייב להחזיר, דההוא דנפל מיניה לא מייאש, דמימר אמר ידענא דחבראי משכח לה ולמחר נקיטנא ליה בדינא ומשבענא ליה. פירוש, בטענת בריא. משלשה אינו חייב להחזיר, דהאי דנפל מיניה מייאש דלא מצי לאשבועינהו, שאין לך נשבע בטענת שמא חוץ מן השנויים במשנתינו. זה כתב ר"ח ז"ל, על כן יורנו מורינו אי זו טענה קרויה טענת בריא, שאם יטעון אדם לחבירו ידעתי שיש לך משלי כך וכך ויחקרוהו ב"ד ויאמרו מנין אתה יודע מה שאתה טוען, ואם הוא יאמר פלני ופלוני אמרו לי שאתה לקחת משלי בפניהם כך וכך, או איש פלוני לבדו, וידעתי שלא יכזב, אם זה נקרא בריא שיוכל להשביעו היסת בטענה זו או לא. והשיב, מה שטוען ואומר לחברו ידעתי שיש לך משלי מפני שפלני ופלני אמרו לי וכו', אם אותן פלוני ופלוני או אותו פלוני לבדו הם כאן, יבאו ויעידו ונשמע מה יאמרו. ואם אינ[ם] כאן והוא טוען על פיהם אבל הוא אינו יודע, אינו טענת בריא. וגבי סלע דלא אייאש מפני שיכול להשביעו בטענת בריא [שכתבת שכך פירש ר"ח ז"ל] בידנו פירושי רבינו חננאל ז"ל ולא ראינו זה, אבל זה רוצה לומר שמי שנפל ממנו אינו מייאש שאומר בדעתו שיוכל להשביעו, ונמצא שבא לידו לפני יאוש, אבל הדין אינו כן. וכן מי שאמר הוא הודה לי שלקח משלי אבל לא בפני עדים, אין זה בריא, מאחר שאין זה יודע אלא בהודאת פיו, כי הודאה בלא עדים או בעדים ולא אמר אתם עדי יכול לומר משטה הייתי בך [סנהדרין כ"ט ע"א]. אבל אם יטעון ויאמר בפני עדים הודה לי ואני אמרתי להם אתם עדי, או הוא עצמו אמר להם אתם עדים, אבל אין העדים כאן, זה בודאי טענת בריא, אע"פ שהתובע אינו בריא לו, ויכול להשביעו הסת שלא הודה לו ואינו חייב לו כלום. ואם יהפכנה עליו ישבע הטוען שהודה לו בפני עדים באתם עדי ויטול מה שהוא טוען, ע"כ.
<h2>דף לג.</h2>
והיכא דאתי גדול בטענת אביו איצטריכינן לפרושי מה דינו, אם נדון אותו כקטן משום דלגבי מילי דאבוה כקטן הוא. על זה גרסינן בפרק שבועות הדיינין [שבועות מ"ב ע"א] מתניתין אבל נשבעין לקטן ולהקדש. ומקשינן בגמרא, והא אמרת רישא אין נשבעין לקטן. ומשנינן רישא דקתני אין נשבעין מיירי בקטן הבא בטענת עצמו או בטענת אביו, סופא דקתני אבל נשבעין לקטן בגדול הבא בטענת אביו, וקרי ליה קטן, דלגבי מילי דאבוה קטן הוא. ומתניתין דקתני שנשבעין בגדול הבא בטענת אביו, ר' אליעזר בן יעקב היא, וכדתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס חייב, וזהו שנשבע על טענת עצמו. וחכמים אומרים אינו אלא כמשיב אבדה ופטור. ומקשינן, ור' אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבדה פטור, והתנן בגיטין [נ"א ע"א] המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם. וכסבור היה המקשה דכי קאמר מנה לאביך בידי בדליכא דתבע ליה מידי, ולהכי קא מתמה ואמר בהא פליג(י) ר' אליעזר דלא הוי משיב אבדה ומיפטר. ומתרץ ואמר דבדרבה קא מיפלגי. פירוש, לעולם בטוענו גדול, ולהכי קרי ליה פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, בהודאת עצמו רוצה לומר, כלומר שהגדול תובע מחמת אביו והוא מודה מקצת מעצמו ונשבע על הודאתו, וזה לא משיב אבדה, דכי היכי דבאביו אינו מעיז בבנו אינו מעיז, וכי אודי ע"כ אודי שלא היה יכולת בידו להעיז פניו, הילכך לאו משיב אבדה הוא ומחייב כשאר מודה מקצת דעלמא. ורבנן דפליגי עליה קרו ליה משיב אבדה דסבירא להו דבבנו מעיז הוא, וכי לא העיז משיב אבדה הוי ואינו נשבע. ומשנתנו דקתני נשבעין ואוקימנא בגדול הבא בטענת אביו, ר' אליעזר בן יעקב קתני לה. ומקשינן ומי מצית מוקמת לה כר' אליעזר בן יעקב, והא קתני רישא דמשנתינו מנה לאבא בידך, אין [לו] בידי אלא חמשים פטור מפני שהוא כמשיב אבדה, ואי ר' אליעזר הא סבירא ליה דאפילו בבנו מעיז, ואמאי קרי ליה משיב אבדה. ומשנינן התם דקרי ליה משיב אבדה, מיירי בדלא אמר ליה הבן הגדול בטענתו בריא לי שאתה חייב לאבי, ולפיכך הוי הנתבע משיב אבדה, הכא בסופא דקתני שנשבעין על טענת קטן, מיירי בגדול הבא בטענת אביו בבריא לי, ולפיכך נשבע הנתבע בהודאת עצמו. וכתב הרב ז"ל בהלכותיו, והיא אחת מן החזרות שחזר וצוה להגיה ולתקן בהלכותיו, דהלכה כר' אליעזר בן יעקב, דקימא לן משנת ר' אליעזר קב ונקי. ועוד דסוגיין כותיה, דאמרינן בפרקא דלקמן [שבועות מ"ז ע"א] תני ר' אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים. ואמרינן היכי דאמי, אלימא דא"ל מנה לאבא ביד אביך ואמר ליה חמשין אית ליה חמשין לית ליה, מה לי הוא מה לי אבוה, כשם שאמר לו מנה לאבא בידך והודה לו חמשים מיחייב שבועה, הם הכי נמי כשאמר לו מנה לאבא ביד אביך ואמר ליה חמשין אית ליה חמשין לית ליה, והאי סברא לא מסתגי אלא אליבא דר' אליעזר בן יעקב דאמר לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז, וכדאוקימנא אליבא דרב דסופא בדאמר בריא ליה הלכך לא משיב אבדה הוא. ושמעינן מיהא דהלכה כר' אליעזר בן יעקב היא, דהא סוגיין כוותיה. וכדאמרינן התם [סנהדרין ל"ג ע"א] היכי דאמי שקול הדעת, כגון תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אליבא דהדדי ולא אתמר הלכתא כחד מיניהו וסוגיין בעלמא כחד מיניהו, ואזל איהו ועבד כאידך היינו טעה בשיקול הדעת. והאי פלוגתא הכא בשקול הדעת היא, דמר סברא דידיה קאמר ומר סברא דידיה קאמר. הלכך אי אמר בריא לי שמנה לאבא בידך וא"ל אידך חמשין אית ליה וחמשין לית ליה חייב, אבל לא אמר בריא לי פטור. והיינו דתנן מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים פטור, ואוקמה רב להאי מתניתין בדלא אמר בריא לי. ואע"ג דחזינן לקמאי דפסקו הלכתא כרבנן דאמרי משיב אבדה הוי ופטור, אנן כתבינן מאי דסבירא לן מהני טעמיה דפרשינן, וטעמא ברירא הוא ולית בה ספיקא, ע"כ. למדנו מזה דגדול הבא בטענת אביו וקאמר בריא לי שיש לאבא בידך או ביד אביך מנה והודה לו, נשבעין על טענתו שבועת התורה אם הודה לו במקצת. ואי דלא אמר בריא לי אין נשבעין על טענתו. [והיינו הוא דתנן אבל נשבעין לקטן, ואוקימנא מאי קטן גדול, וקרי ליה קטן דלגבי מילי דאבוה קטן הוא, ואי דלא אמר בריא לי אין נשבעין על טענתו]. אבל יורש שטען ליורש אחר מנה לאבא ביד אביך והיורש השיבו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, הרי זה פטור מן החמשים. וכדתני [ר'] אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם, בין שניהם ולא בין היורשים, וקא שאיל בגמרא היכי דאמי וכו', ומוקי לה הכי אלא לאו דא"ל מנה לאבא ביד אביך וא"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, דאביו כה"ג מיחייב. פירוש, דהוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, ואתא קרא למיפטר גבי יורשים, דדרשינן בין שניהם ולא בין היורשין.
